פרופ' רונן יצחק

הטענה העיקרית הקשורה לפעילות הלגיון הערבי במלחמת 1948 היא ששרידותו של השלטון ההאשמי ומהלכי המלך עבדאללה במלחמה התבססו על פרגמטיות ופשרנות אסטרטגית. למרות ששאיפתו הראשונית הייתה להשתלט על כל ארץ ישראל, עבדאללה השכיל להבין את מגבלותיו הצבאיות, ולכן הסתפק לבסוף בכיבוש שטחי הגדה המערבית. לא היה זה הסכם או תוכנית קבועה מראש, אלא המציאות הכתיבה את מהלכיו.

 

בהקשר של ההיסטוריה הפוליטית של ירדן, טענתי כי שרידותו ארוכת השנים של המשטר ההאשמי לא קשורה רק בסיוע החיצוני (אמריקאי, בריטי, ישראלי וכו'), אלא בעיקר על לגיטימציה פנימית עמוקה בקרב העם הירדני. לגיטימציה זו נובעת הן מייחוסו הדתי של המלך כצאצא הנביא מוחמד, והן מאופיו של השלטון הירדני שנתפס כמתון וליברלי יחסית למרחב שסביבו.

 

יחסי ישראל-ירדן עוצבו, לטעמי, על בסיס זהות אינטרסים עמוקה וצורך הישרדותי משותף של שני גורמים זרים במרחב הערבי (הציוניים וההאשמיים). זהות אינטרסים זו כללה בהתחלה את ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית, ולאחר מכן התנגדות ללאומיות הערבית, ללאומיות הפלסטינית, לאסלאם הפוליטי, לאסלאם העולמי ולגרעין האיראני. זהות אינטרסים זו לאורך כמאה שנה מבטיחה את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות גם בימים אלו.